הדעה הכללית לגבי השואה דורשת מעורבות רצינית כדי לתאר את מכלול האכזריות וחוסר האנושיות שביצעו הנאצים. עם זאת, הומור במהותו, אפילו בדיחות שואה בהקשר של רצח עם, פועל להחזיר או לשמור על האובדן הפוטנציאלי של כבוד האדם ועוזר לקורבנות זוועות לסבול את מצוקתם.
הומור משמש כבר הרבה זמן לפירוק מסגרות כוח מבוססות שמציבות את תפישות האמת המקובלות.
בסופו של דבר, קומדיה היא דרך לא מזיקה ליצור אמפתיה ולערער על הסטטוס קוו. גם בדיחות שחורות.
קורבנות השואה האמיתיים נהגו לעבד את הטראומה. הדבר מוכיח בצורה הטובה ביותר בראיון של קלוד לנצמן עם מרדכי פודכלניק, יהודי פולני שנכלא במחנה הריכוז של חלמנו. הוא אמר, "למה הוא תמיד מחייך" "מה אתה רוצה שיעשה? בוכה? לפעמים אתה מחייך, לפעמים אתה בוכה. וכשאתה חי, עדיף לחייך. "
פודכלביק, ורבים אחרים כמוהו, חיפשו נחמה בהומור גם לאחר שראו גופות של יקיריו נפרקות מניידות דלק.
האם צריך להרגיש אשמים כאשר צוחקים מבדיחות על השואה?
צחוק הוא מנגנון ההתמודדות העיקרי בתקופות של מוות, מחלה וחרדה. אז אל תרגישו אשמים – כל עוד הבדיחה נאמרת באווירה טובה.
הומור אפל יכול להיות אמצעי יעיל להפנמת מוות ומחלות, ובמובנים רבים ממלא תפקיד כמשחה פסיכולוגית – אולי בשביל לשמור על השפיות עצמה.
דוגמה חטופה לצחוק כמנגנון התמודדות תהיה מפל הבדיחות והממים הממוקדים בווירוס הקורונה. אחד הממים על הנגיף שעושה כבר כמה וכמה סיבובים ברשתות החברתיות הוא, "האם אנחנו לא צריכים לחכות עד אחרי נגיף הקורונה כדי למלא את המפקד?"
למרות מאות אלפי הרוגים, הבדיחה לא עוררה מחלוקת כלל. למה?
ההבדל בין נגיף ה- COVID19 לשואה, הוא שהאחרון היה הקורבן של קבוצות ממוקדות על ידי הלאומנים הסוציאליסטים.
בינתיים, מכיוון שוירוס הקורונה השפיע כמעט על כל קבוצה של אנשים באותה מידה – הוא פתוח לביקורת הומוריסטית מכל העדות, בניגוד לבדיחות על השואה.
מי יכול להתבדח על השואה?
נושא ההומור על שואה צמח באופן אקספוננציאלי בשנים האחרונות, כפי שעולה מהקולנוע האמריקני המרכזי שבו התייחסויות לשואה נראות לרוב כמו שורת מחץ מיותרת.
זה הפך ל'מדד' של רוע. ככל שהוא מוזכר ומשומש יותר, כך הוא הופך להיות פחות חזק. שימוש יתר על המידה בהומור מהסוג הזה למעשה הופך אותו לגיטימי יותר, מה שהופך אותו לפחות טאבו.
ההבדל, לעומת זאת, טמון במי שמעביר את הבדיחה.
דור חדש של שחקנים, שחקניות, קומיקאים ומפיקים יהודים מפחד ומודאג פחות ופחות מההתנגדות האנטישמית. עדות לכך היא היעדר זעם על כל כך הרבה בדיחותיהם – אשר בנסיבות שונות היו יכולות לסיים את הקריירה.
בזמן כתיבת הבלוג הזה, יותר ויותר קומיקאים, בעיקר יהודים, עוסקים בהומור מסוג זה.
עם זאת, השאלה העיקרית נותר פתוחה: מי המתלוצץ? מי מספר את הבדיחה?
כל הדוגמאות לבדיחות שואה שאינן מזמינות תגובת נגד ציבורית נמסרות על ידי יהודים, וזו למעשה הנקודה העיקרית.
אם קומיקאי לא יהודי היה עוסק בהומור מסוג זה, ומתלוצץ על היטלר ועל יהודים, זה היה נושא קונוטציה אחר לגמרי, ולכן לא היה מתאים.
עד אז, קומיקאים יהודים כמו לארי דייוויד היו ממשיכים להפתיע ולבדר אותנו עם השטיקים הנועזים שלהם שטרם נראו ב- SNL.
אולי תאהבו גם:
-> מאמר באתר mastereview: עוד מידע על הומור שואה
- העיפרון השבור
- הצפרדע המדברת
- ראיון העבודה
- בקשה לתספורת בלונדינית
- מי המאסטר האמיתי?
- הילד החכם
- חדשות טובות וחדשות רעות מהדוקטור.
- משפחת וירוסים
- אבחון רופא
- מפגש הפילוסוף
שתפו אותנו בבדיחות שלכם! –> צרו קשר.
